לתכנון ובניה שקמים נ' קאבריט ייצור ושיווק בע"מ

פסק דין

1.המשיבה הורשעה בבימ"ש השלום באשקלון , עפ"י הודאתה, בעבירות לפי סעיפים 145 (א) ו- 264 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965.

זאת בכך שהחל משנת 2010 עשתה שימוש למפעלה התעשייתי במבנה המצוי בקיבוץ בית ניר ואשר ייעודו התכנוני הינו לחקלאות.

בגזר הדין (מיום 24.12.12) הוטל עליה קנס כספי והיא נצטוותה להפסיק השימוש האסור במבנה עד ליום 24.10.13.

זאת, על מנת לאפשר לה לנסות ולקבל ההיתרים הנדרשים לאותו שימוש.

בתחילת אוקטובר 2013 הגישה המשיבה בקשה לביהמ"ש קמא להארכת המועד להפסקת השימוש בשנה נוספת (דהינו עד לאוקטובר 2014). לטענתה באותו הבקשה, סיכוייה לקבלת ההיתר "גבוהים ביותר הן נוכח פעולותיה לשם קבלתו והן בשל הליכי המשיבה 2 (קיבוץ בית ניר – בעל הזכויות במקרקעין) לשם שינוי ייעוד המקרקעין...".

המערערת, רשות התכנון המקומית, התנגדה לבקשה וטענה כי עד למועד הגשת הבקשה לביהמ"ש קמא לא פנתה כלל המשיבה לרשויות התכנון בבקשה לשינוי ייעוד וכי ההיתר המיוחל על ידה איננו בר השגה.

בהחלטה מיום 10.11.2013 נעתר ביהמ"ש קמא (כב' השופט ע. כפכפי) לבקשת המשיבה, בחלקה, והאריך את המועד לתחילת צו ההפסקה השיפוטי עד ליום 1.5.2014.

2.בפני ערעורה של הועדה המקומית על החלטה זו. לטענתה פרק הזמן של ששה חודשים בו הוארך המועד לביצוע צו ההפסקה השיפוטי הינו בלתי מידתי.

זאת בייחוד נוכח העובדה שהמשיבה הודיעה בביהמ"ש קמא כי משכה ידיה מהניסיון לקבל היתר (על דרך שינוי ייעוד) לשימוש התעשייתי במבנה הקיים (בקיבוץ בית ניר) וכי עתה מתבקשת על ידה האורכה לצורך רכישת שטח להקמת מבנה חדש למפעלה באזור התעשייה בקרית גת.

המערערת מציינת כי כתב האישום הוגש עוד ב- 2010 וכי היו לה למשיבה 3 שנים תמימות לצורך התארגנות חלופית שכזו לאיתור מיקום חדש למפעלה.

לטענתו, המשיבה ביקשה מלכתחילה את עיכוב הביצוע (עוד ערב מתן גזר הדין) בטענה כי היא פועלת לקבלת היתר בדיעבד למיקום הנוכחי – ואף חזרה על טענתה זו בבקשתה להארכת המועד לעיכוב הביצוע תוך שהיא מציינת כאמור (באותה הבקשה) כי סיכוייה לקבלת ההיתר "טובים ביותר" (סע' 16 לבקשה).

והנה, במהלך הדיון בבקשה העלתה המשיבה נימוק אחר לחלוטין – התארגנות לרכישת שטח להקמת מבנה חדש במקום אחר.

לטענת המערערת – טעה ביהמ"ש קמא משנעתר לבקשה בשל ה"נימוק החדש" – שלא בא זכרו קודם לכן.

3.המשיבה טוענת כנגד כך כי כוונתה המקורית להתרת השימוש במיקום הנוכחי סוכלה על ידי בעל הזכויות במקרקעין – קיבוץ בית ניר – ועל כן בצר לה נאלצה לחפש פתרון אחר וחדש למיקום מפעלה באזור התעשייה בקרית גת.

אי היענות לבקשתה, כך טוענת המשיבה, תמיט כלייה על המפעל ותוביל בהכרח לפיטורי עובדיו.

במהלך הדיון בערעור הוסיף ב"כ המשיבה כי גם האורכה שניתנה (עד 1.5.14) לא יהיה בה די וכי המשיבה תזדקק לאורכה נוספת – עד לתום שנת 2014.

4.לאחר ששמעתי ובחנתי טענות הצדדים החלטתי שלא להתערב בהחלטה נשוא ערעור זה- וזאת מן הטעם האחד ולפיו המדובר בארכה העומדת להסתיים בעוד פחות מחודשיים – והכל לפנים משורת הדין.

מסכים אני עם ב"כ המערערת כי היה טעם לפגם ב"שינוי החזית" שביצעה המשיבה בהנמקה השונה לחלוטין שנימקה את בקשתה מלכתחילה לעומת הנימוק החדש שנטען על ידה בעת הדיון בבימ"ש השלום בבקשתה האחרונה מאוקטובר 2013.

בתום הדיון בערעור זה (בישיבת 10.12.14) ביקש ב"כ המשיבה פסק זמן של שבועיים במתן פסק הדין בערעור "על מנת שנוכל למצוא אתר חלופי ולמסור התחייבות כי המשיבה לא תבקש ארכה נוספת מעבר לארכה שנקבעה בהחלטה בימ"ש השלום, נשוא ערעור זה".